בית אשכנז


מנהגי אשכנז

וימפל
המנהג ידוע מאז המאה ה – 16. מקור השם אינו ברור (דגל, חיתול). המדובר הוא ברצועת בד ארוכה (בדרך כלל מפשתן לבן) העוטפת את ספר התורה לאחר גלילתו. המנהג היה להשתמש בחיתול שבו קשרו את רגלי התינוק לאחר ברית המילה, או שעליו שכב התינוק בשעת ברית המילה. על הבד רקמו או ציירו בצבעים את אותיות שמו של התינוק, שם אביו ושם המשפחה, תאריך הלידה העברי ולבסוף הברכה "ה' יגדלהו לתורה, לחופה ולמעשים טובים אמן". לכיתוב הזה נוספו בדרך כלל ציורים שונים מעניין הכיתוב (ידים פרושות לכהן, כד ללוי, ספר תורה, חופה ועוד).
את ה"וימפל" היה הילד מביא לבית הכנסת בטכס חגיגי משמלאו לו שלוש שנים (בקהילות אחדות בגיל שנה), והוא היה עוזר לכרוך את ה"וימפל" סביב ספר התורה בשעת הגלילה. היה נהוג שאחרי סיום הגלילה הילד היה ניגש לכהן או לרב כדי לקבל את ברכתם. בבתי כנסת מסודרים היו דואגים לסֶבב של שימוש ב"וימפלים", כך שבכל יום הולדת של הילד (או מאורע אישי אחר כמו בר – מצוה, שבת חתן וכד') היו גוללים את ספר התורה ב"וימפל" שלו.

אבן חופה (חופה שטיין).
אבן שהיתה קבועה בקיר החיצוני של בית הכנסת, במידת האפשר בקיר הפונה לירושלים, או בבתי כנסת אחרים בקיר הצפוני, כדי להגן מפני "מצפון תפתח הרעה" (ירמיהו א' י"ד). על האבן הזאת היה החתן שובר את כוס האירוסין (שהיתה עשויה מחרסינה). גודלה של האבן היה 40 X 40 ס"מ והיא היתה קבועה בקיר בגובה של כ – 2 מטרים. במקרים מועטים האבן היתה קבועה ברצפה סמוך לכותל בית הכנסת. על האבן חרטו בחצי עיגול בחלק העליון "קול ששון וקול שמחה" ובחלק התחתון "קול חתן וקול כלה" (לפעמים את ראשי התיבות בלבד). במרכז האבן היו חרוטות האותיות "מט" (=מזל טוב), ובארבע הפינות האותיות של השנה בה קובעה האבן. כוכב בעל 7 קרניים ( או 5 או 6) השלים את החריטה של האבן.
את החופה עצמה היו עורכים בחצר בית הכנסת. לאחר שהחתן שתה מכוס הברכה של האירוסין, הוא נתן לכלה לשתות ממנה, ובסוף טקס הנישואין שבר את הכוס על אבן החופה.

הוליקרש
טקס קריאת שם לבת. מקובל היה שהיולדת נשארה כחודש אחרי הלידה בבית, והיציאה הראשונה היתה בשבת לבית הכנסת. הבעל היה "חיוב" בדרגת קדימות גבוהה לקבל עליה לתורה (במספר קהילות הוא היה הראשון ברשימת ה"חיובים").
בתום התפילה היו ילדי הקהילה באים לבית היולדת, מקום שהתינוקת היתה מונחת בעריסה (עריסה מיוחדת לטקס זה), וכל הילדים היו מרימים את העריסה. אחד המבוגרים היה פותח בשאלה: "איך נקרא לילדה?", והאם או האב היו מכריזים את השם, וכל הילדים היו חוזרים בצעקה אחריו, ומבטאים את שם הילדה שלוש פעמים, והילדים היו מקבלים ממתקים.
השם העברי לא היה, בדרך כלל, בשימוש עד החופה.
טקס דומה היה נערך גם לבן זכר, בו ניתן לו שם החול שהשתמשו בו בחיי היום – יום.

תפילת שחרית
היתה הקפדה שלכל אדם יהיה מקומו הקבוע לו בבית הכנסת.
לא היו מביאים ילדים קטנים לבית הכנסת, ונזהרו מלנשק ילדים בבית הכנסת.
כל אדם היה מתפלל בלחש, ולא מרים את קולו בזמן התפילה, אלא בקטעים בהם כל הציבור התפלל בקול.
סידור התפילה המקובל היה "שפת אמת" דפוס רעדעלהיים, ולעתים גם גם סידור "עבודת ישראל" של ר' יצחק (דר' זליגמן) בער.
לפני התפילה היו אומרים את פרקי התהילים של אותו היום בחודש, ואחריהם קדיש.
בתפילת שחרית שליח הציבור היה מתחיל מ"אדון עולם" על הסדר כפי שמופיע בסידור.
במשך כל התפילה שימש שליח ציבור אחד. לא הרשו לנערים לפני גיל מצוות לעבור לפני התיבה. שליח הציבור היה מתעטף בטלית בכל התפילות, וכן העולים לתורה וכל המכובדים במצוות כמו פתיחת הארון, הוצאת ספר התורה, הגבהה וגלילה.
בימים בהם אמרו הלל ובפורים, לא הרשו לאבלים לעבור לפני התיבה, גם בתפילות ערבית ומנחה.
כל נער היה מתעטף בטלית מגיל מצוות, ולמעשה הקפידו שגם ילדים שהגיעו לגיל חינוך היו מתעטפים בטלית. בדרך כלל השתמשו בשבתות ובחגים בטלית מיוחדת.
באותם ימים, בהם ההלכה קובעת שמשכימים לתפילה - הושענא רבה, תשעה באב, מחרת יום כיפור, ראש השנה, פורים (סופי תיבות "אברהם" על שם "וישכם אברהם בבקר" בראשית כ"ב ג'), היו מקפידים להקדים את זמן התפילה, ולו בכמה דקות.
בימים מיוחדים ובחגים היה הש"ץ מנגן "אדון עולם" במנגינה המיוחדת לאותו יום, למשל, בחנוכה במנגינת "מעוז צור".
בקהילות רבות אמרו מיד אחרי ברכת "אשר יצר" את ברכת "א-לוהי נשמה", וברכות התורה נאמרו לפני אמירת פרשיות הקרבנות.
נוסח הברכה השניה של ברכות השחר היה "שלא עשני נכרי". ברכת "מקדש את שמך ברבים" נאמרה בשם ובמלכות.
עטיפת טלית והנחת תפילין אחרי אמירת הקרבנות.
בסידור "שפת אמת" מופיעה אמירת "מזמור שיר חנכת הבית" (תהילים ל'), אולם לא בכל הקהילות נהגו לאומרו. "מזמור לתודה" (תהילים ק') נאמר בעמידה.
הפסוק "ישמחו השמים ותגל הארץ" (דברי הימים א' ט"ז ל"א) ב"הודו" וב"יהי כבוד" נאמר על ידי הש"ץ בקול .מזמור ק"נ " הללוי-ה הללו א-ל בקדשו" היה הש"ץ אומר בקול.
אם הייתה ברית מילה בבית הכנסת (גם אם נוכח בתפילה המוהל, הסנדק או אבי הבן בלבד) היו אומרים את שירת הים , החל ב"וכרות עמו הברית" פסוק בפסוק לסירוגין המוהל (או הש"ץ) והקהל. את הפסוקים האחרונים "כי לה' המלוכה" וכו' היו אומרים במנגינה מיוחדת.
בימים בהם לא אמרו תחנון ניגנו את "ברכו" בניגון מיוחד, ארוך יותר, וכן את סיום חזרת הש"ץ "וטוב יהיה בעיניך" וכו'.
היו מקפידים לא לכפול מילים בתפילה.
בתעניות ציבור וב"שני וחמישי ושני" שילבו את הסליחות בחזרת הש"ץ בברכה השישית, "סלח לנו אבינו...כי פשענו, סלח לנו אבינו כי ברוב איולתנו שגינו וכו'. הכניסה חזרה לברכה השישית היתה אחרי "הרחמים והסליחות" – "ואל יעכב חטא ועוון את תפילתנו, מחל וסלח לכל חטאותינו, כי א-ל טוב וסלח אתה, ברוך אתה וכו'"
בחזרת הש"ץ של תפילת העמידה היה הש"ץ אומר את תפילת "מודים" בלחש עד "וצהרים".
ברכת כוהנים היתה נהוגה רק בתפילות המוסף של חגים ובתפילת הנעילה של יום הכיפורים.
כאשר הש"ץ היה אומר את ברכת הכוהנים היה הקהל עונה אחרי כל פסוק "כן יהי רצון".
"אבינו מלכנו" נאמר רק בעשרת ימי תשובה ולא בתעניות ציבור.
לא אמרו וידוי בתפילה.
בזמן חזרת הש"ץ היה השמש עובר בין המתפללים עם קופסת צדקה. לעתים היו נותנים את הקופסה בידי אחד הילדים.
תפילת "שומר ישראל" אחרי תחנון, וכן "ה' אלוקי ישראל" בימים שני וחמישי נאמרו בקול על ידי הש"ץ והקהל. בקהילות רבות אמרו במקור את תפילת "שומר ישראל" בתעניות ציבור בלבד, ורק מאוחר יותר החלו לאמרה כל יום.
אם הייתה ברית מילה בבית הכנסת, וגם אם בתפילה היו נוכחים רק אחד מבעלי הברית לא היו אומרים תחנון, אך אמרו "למנצח ...יענך ה'" (תהילים כ').
מדלגים "למנצח...יענך ה'" רק בימים בהם לא אומרים "א-ל ארך אפים".
אין אומרים "אין כאלוקינו" אלא רק בשבתות ובחגים.
בקהילות מסוימות (פרנקפורט דמיין, מגנצא ועוד) לא אמרו קדיש אחרי "עלינו", ואמרו אותו אחרי שיר הייחוד.
אין אומרים "ברכו" בסיום התפילה בימים בהם קראו בתורה.
היו קהילות בהן אמרו כל יום את שיר הייחוד של אותו יום (חזן וקהל בקול), ואחריו מזמור פ"ג "שיר מזמור לאסף: א-להים אל-דמי-לך" ואחריו קדיש יתום.
אחרי התפילה לימוד של משנה וקדיש דרבנן.
קיפול התפילין נעשה בצורה מיוחדת. בתפילין של ראש כרכו את הרצועות משני צידי הבית בצורת אופנִים, ואת של יד בצורת כנפיים משני צידי הבית.

תפילת מנחה וערבית
שליח הציבור מתעטף בטלית.
לפני התפילה אומרים את פרשת קרבן התמיד.
כאשר קראו בתורה, היו כל המכובדים בעליות ובמצוות מתעטפים בטלית, ולא היו מורידים אותה עד אחרי קדושה.
ביום צום היה השמש מכריז לפני תפילת העמידה "עננו" ובתשעה באב גם "נחם".
בתענית ציבור היה הש"ץ אומר את ברכת הכוהנים.
הברכה האחרונה בתפילת העמידה הייתה "שלום רב", אולם כאשר קראו בתורה אמרו "שים שלום" (...נתת לנו ה' תורת חיים).
אין אומרים וידוי, אך אומרים תחנון כמו בתפילת שחרית.
כאשר היו מסמיכים את תפילת ערבית לתפילת מנחה (מעריב שלא בזמנו), לא היו אומרים את תפילת "עלינו לשבח", אלא מיד אחרי קדיש תתקבל היו ממשיכים "והוא רחום".
בימים בהם לא אמרו תחנון היה החזן מנגן את "ברכו" בניגון מיוחד.
כאשר התפללו תפילת ערבית בזמנה היו אומרים לפני התפילה "שיר המעלות הנה ברכו" (תהילים קל"ד) בתוספת פסוקים כפי שכתוב בסידור ואחריהם חצי קדיש. אחרי התפילה אמרו שלושה מזמורי תהילים כ"ד, ח', כ"ט.
אחרי ברכת "השכיבנו" אומרים ח"י פסוקים "ברוך ה' לעולם" וכו' (בכל פסוק יש שם ה' – ח"י אזכרות כנגד ח"י ברכות העמידה), ומסיימים בברכת "יראו עינינו " עם חתימה.
לפני תפילת העמידה השמש או הגבאי היה מכריז על תוספות לתפילה כמו "יעלה ויבוא", "על הניסים" וכו'. אם היו שני ימים של ראש חודש היה השמש מכריז בלילה הראשון "יעלה ויבוא" ובלילה השני "ראש חודש".
אחרי קדיש תתקבל של ערבית (בימי הספירה – אחרי ספירת העומר) היה השמש עובר בין המתפללים עם קופסת צדקה, ולעיתים הקופסה היתה נמסרת בידי אחד הילדים. בימי צום היו גובים את הצדקה בזמן חזרת הש"ץ בתפילת המנחה.

קדיש
קדיש נאמר בלי המילים "ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה".
רק אבל אחד היה אומר קדיש (תרי קלי לא משתמעי), והוא היה אומר את הקדיש ליד החזן.
בקהילות שונות נקבעו תקנות שקבעו את סדר הקדימויות באמירת הקדיש (בראש הטבלה עמדו בדרך כלל בני "שבעה" ו"שלושים" ותושב בעל יום זיכרון – יארצייט). אבל שסיים אמירת קדיש אחרי י"א חדשים היה זכאי לכל הקדישים באותו יום. מאחר שנוהג זה גרם להרבה מחלוקות ועלבונות, היו קהילות שהנהיגו לומר בכל תפילה קדיש אחד במשותף. בדרך כלל זה היה קדיש דרבנן שנאמר אחרי לימוד בסוף התפילה, או שהוסיפו פרק תהילים קצר ואחריו נאמר הקדיש.

קריאה בתורה
היו מכבדים אחד מהציבור ב"הוצאה והכנסה" של ספר תורה. אם קראו ביותר מספר אחד היו מכבדים מתפללים בנשיאה של כל ספר. במקרה כזה, היה נושא הספר מחזיק אותו עד שהגיע זמן הקריאה בספר, ולא מוסר אותו לאחר.
פתיחת הארון נעשתה בעת שהחלו לומר (או לשיר – בשבתות וימים טובים) "ויהי בנסוע". בקהילות רבות לא אמרו בשבתות ובימים טובים את פסוקי "אין כמוך" ו"אב הרחמים".
בקהילות רבות לא נהגו לומר את תפילת "בריך שמיה" ("ולא על בר א-להין סמיכנא" ?). בקהילות אחרות היא נאמרה בימי החול בלבד, ובאחרות בשבתות בלבד.
בעת אמירת הפסוק "גדלו לה' אתי" היה הש"ץ פונה לכיוון ארון הקודש, ובסיומו היה מתחיל לרדת לכיוון הבימה. היו בתי כנסת בהן הקפידו על שש מדרגות שהובילו לארון הקודש, כנגד מספר המילים בפסוק זה, ובעת ירידתו היה הש"ץ אומר בכל מדרגה מילה מהפסוק.
לפני הארון היו עומדים משמאל לימין הגבאי, הש"ץ ומוציא הספר. בעת הירידה לכיוון הבימה היה הש"ץ מוביל, אחריו הגבאי ולבסוף מוציא הספר שהיה מלווה את הספר עד הבימה.
לקריאת התורה היו פורשים על הבימה מפה מיוחדת לקריאה, והיתה גם מפה מיוחדת תחת הסידור של הש"ץ בקבלת שבת.
בשבתות ובימים טובים היו מנגנים על הבימה בקול "על הכל יתגדל" ש"ץ וקהל לסירוגין.
על הבימה היו עומדים שני גבאים – האחד מימין לשולחן הקריאה והשני משמאלו, והם היו עומדים שם עד ירידת הספר מן הבימה.
בעל הקריאה היה מקפיד לקרוא עם ה"יד" במשך כל הקריאה.
העולה היה מברך את הברכה הראשונה כשספר התורה פתוח, ולפני אמירת הברכה האחרונה היה גולל אותו למצב סגור.
בקריאת התורה לא היו מוסיפים קרואים לפני העולה הרביעי, וכן לא במפטיר. היו משתדלים לדחות את ההוספות לסוף הפרשה.
כשקריאת גברא היתה מסתיימת בשם ה' (ארבע אותיות), היו מסיימים אותה בטון גבוה.
את שירת הים היו קוראים במנגינה מיוחדת וכן את המילים "והמים להם חמה מימינם ומשמאלם" שלפני השירה (פרק י"ד פס' כ"ט), וגם את פסוק כ"א – שירת מרים.
גם בעשרת הדברות היו מנגנים את סופי חמשת הדברות הראשונות במנגינה מיוחדת. הייתה גם סידרה של פסוקים אחרים שנקראו במנגינה מיוחדת, ובדרך כלל גם סוף הפסוק שלפניהם:
הרב היה עולה למפטיר בשבתות בהם מוכיחים את העם, שבת "חזון" ושבת "שובה".
בשבתות ובימים טובים היה נהוג לעשות שני "מי שברך" (לפחות!) הראשון לעולה עצמו והשני למשפחתו ולכל מי שיחפוץ העולה. היו מברכים את העולה "בעבור שעלה לכבוד המקום ולכבוד התורה".
המגביה את הספר היה מחזיק בו עד מסירתו לש"ץ, ולא היה עומד גם כאשר כל הקהל היה עומד. בגלילה הקפידו שהתפר יהיה באמצע בין שני עצי החיים.
בשעת הגלילה היה הגולל אומר: "יהי רצון מלפניך ה' א-לוהי וא-לוהי אבותי שיתגוללו רחמיך על מידותיך, ותתנהג עם בניך במידת טובך, ותיכנס להם לפנים משורת הדין". את האבנט (ווימפל) היו גוללים מלמטה כלפי מעלה משום "מעלין בקודש", אולם היו קהילות שהקפידו לגלול דווקא מלמעלה כלפי מטה.
אם קראו ביותר מספר אחד היה הש"ץ לוקח את הספר שקראו בו את המפטיר.
סדר הירידה מן הבימה היה: ראשון ירד הש"ץ (עם הספר האחרון בו קראו אם קראו ביותר מספר אחד), אחריו שאר הספרים, הגבאי, המגביה, הגולל והגבאי השני. הש"ץ היה יורד מהבימה עם התחלת אמירת מזמור כ"ד (בשבתות ובימים טובים מזמור כ"ט) שהיה נאמר בקול פסוק הש"ץ ופסוק הקהל. המגביה והגולל היו מלווים את הספר עד לפני ארון הקודש.

ליל שבת.
האשה היתה מדליקה בדרך כלל שני נרות קודם הברכה. הבעל היה מכין את הנרות להדלקה. ביום טוב היו מדליקים אחרי התפילה, והאשה היתה מקדימה את ההדלקה לברכה.
בעל יום זיכרון (יאהרצייט) לא היה עובר לפני התיבה בשבתות ובימים טובים.
קבלת שבת היתה נאמרת על ידי הש"ץ על הבימה, ואחרי אמירת פרק צ"ג "ה' מלך" היה הש"ץ יורד לעמוד.
בקבלת שבת היו קהילות שאמרו את ששת המזמורים פסוק בפסוק, הש"ץ והקהל לסירוגין.
ב "לכה דודי" היו מנגינות מיוחדות לשבתות ספירת העומר וכן לשבתות בין המצרים.
באם היה אבל בבית הכנסת, הוא היה ממתין בחוץ, ולפני אמירת "מזמור שיר ליום השבת" היו מכריזים "לקראת אבל" ויוצאים לקראתו אחד מחשובי הקהל ואחד הגבאים, ומוליכים אותו למקומו בבית הכנסת, וכל הקהל היו מנחמים אותו "המקום ינחם אותך" וכו'. האבל היה משנה את מקומו גם בשבתות וימים טובים.
בשבתות מיוחדות, וכן כשהיה חתן בבית הכנסת, היה הש"ץ מנגן במנגינה מיוחדת מ"כי הנה איביך ה'".
אחרי ברכת "השכיבנו" היו אומרים הפסוקים "ושמרו בני ישראל" וכו'.
לחצי קדיש לפני תפילת העמידה היו מנגינות שונות. בחודש אלול היו מנגנים מ "לעילא מן כל ברכתא" בניגון של ימים נוראים. היו קהילות בהן נגנו את הקדיש בשבתות "שקלים" ו "החודש" בניגון של "תורת חיים" של תפילת העמידה במוסף.
אחרי תפילת העמידה היה הקהל כולו שר את פסוקי "ויכלו השמים והארץ", הש"ץ היה מנגן את ברכת "מעין שבע" עד "קנה שמים וארץ" והקהל היה שר "מגן אבות" עד "מעשה בראשית", והש"ץ היה ממשיך עד סוף הברכה. אין אומרים ברכת "מעין שבע" בלילי פסח ובבית חתנים ובבית אבלים, וכן לא במקום תפילה ארעי.
אחרי קדיש תתקבל היו אומרים את הפרק השני במסכת שבת "במה מדליקין", ואחר כך היה הש"ץ מקדש על היין, ומתחיל ישר בברכת "בורא פרי הגפן", והילדים היו שותים מהיין. אין אומרים "במה מדליקין" אם יום טוב חל בשבת או בערב שבת ולא בשבת חול המועד.
בתקופת ספירת העומר היו סופרים אחרי הקידוש.
ההורים היו מברכים את ילדיהם בברכת הבנים, בבית הכנסת או בבית, אחרי שירת "שלום עליכם", כאשר שתי הידים על ראש הילדים.
בשירת "שלום עליכם" היו שרים כל בית שלוש פעמים. אחרי כן היו אומרים פרק "אשת חיל".
היו מנהגים שונים לגבי סדר הקדימויות של נטילת ידים והקידוש, והיו בתים שבערב הקדימו את הקידוש ובבקר את נטילת הידים.
היו מנהגים שונים לגבי עמידה או ישיבה בשעת אמירת הקידוש. היו כאלה שעמדו בשעת אמירת הקידוש, ואחרים עמדו רק בשעת אמירת הקטע של "ויכלו" (שכן עדות נאמרת בעמידה). בכל מקרה שתיית היין נעשתה בישיבה.
את החלות, שכונו "בערכעס" (אולי מלשון ברכות, או אולי תחילת הפסוק "ברכת ה' היא תעשיר" (משלי י' כ"ב)), היו מכסים במפה נאה רקומה, והיו מקפידים גם על סכין מיוחדת לשבת לבציעת החלות.
ברכת "המוציא" נאמרה על ידי בעל הבית בלבד, והוא היה מוציא את המסובין בברכתו.
בכל סעודה, גם בימות החול, הקפידו שיהיה מלח על השולחן, ואותו בזקו על פרוסת "המוציא".
בלילות החורף (הארוכים), משבת בראשית עד שבת הגדול, היו שרים בשולחן זמירות שבת.
לפני ברכת המזון היו שרים את פרק קכ"ו בתהילים "שיר המעלות בשוב ה'" ומסמיכים לו את הפסוקים "תהלת ה' ידבר פי" (תהילים קמ"ה כ"א), "ואנחנו נברך י-ה" (שם, קט"ו י"ח), "הודו לה'" (שם, קי"ח א'), "מי ימלל גבורת ה" (שם, ק"ו ב'). לשיר זה היו נגינות רבות – לכל מועד ואירוע המנגינה שלו. גם בברכת המזון עצמה היו נוהגים לשיר קטעים רבים ביחד.
לפני ברכת המזון היו מסלקים את הסכין מעל השולחן.

שבת בבוקר.
תפילות "אדון עולם" ו "ברוך שאמר" היה הש"ץ מנגן בקול, וכן את מזמור ק"נ "הללוי-ה הללו א-ל בקדשו".
שליח הציבור הקבוע היה מתחיל את התפילה ב"שוכן עד".
את העולה לתורה היו קוראים בשמו ובשם אביו, ומוסיפים את מקומו בסדר העליות: שלישי, רביעי וכו'. אם היו מוסיפים עליה אז העולה היה "אחרון".
אם כבדו את הרב בעליה הוא היה עולה "שלישי". נער בר-מצווה היה קורא בדרך כלל את "שישי".
היה מקובל לקרוא לתורה, מעבר "לחיובים" המקובלים, גם מי שעומד לנסוע לחו"ל באותו שבוע.
באמירת "מי שבירך" היו מברכים את העולה "בעבור שעלה לכבוד המקום לכבוד התורה ולכבוד השבת ".
לחצי הקדיש שלאחרי הקריאה היו מנגינות רבות, וכמעט לכל שבת היתה מנגינה משלה (שבת בראשית, שבת ראש חודש, שבת חנוכה, ארבע פרשיות ועוד).
בשבת בה היה נער בר-מצווה עולה לתורה, היה הרב דורש, אחרי קריאת התורה, ומברך את הנער, ומעניק לו מתנה בשם הקהילה חומש או סידור או כל ספר קודש אחר.
אחרי "יקום פורקן" היתה נאמרת ברכה לשררה "הנותן תשועה למלכים" (סידור "עבודת ישראל"), ובתקופה מאוחרת יותר שונה הנוסח לברכה ל"מולדתנו ארץ גרמניא" (סידור "שפת אמת").
בברכת החודש הנוסח היה "שתחדש עלינו את-החודש הזה"
"מי שעשה ניסים" היה נאמר על ידי הש"ץ כשספר התורה בידו.
הש"ץ היה מכריז על ראש החודש והקהל לא היה חוזר, אלא מתחיל ישר "יחדשהו" בנוסחו הקצר. הש"ץ היה חוזר בניגון שמתאים לחודש הבא (כסליו – "מעוז צור", שבט – שקלים, אדר – "ויתלו את המן על העץ" וכו').
בתפילת "אב הרחמים" הנוסח הקדום היה "וינקום בימינו לעינינו נקמת דם עבדיו השפוך" ומחמת הצנזורה שונה הנוסח ל "וינקום נקמת" וכו'. לגבי עצם האמירה של התפילה היו מינהגים חלוקים. היו קהילות בהן אמרו את התפילה רק בשבת לפני שבועות ובשבת לפני תשעה באב. בקדושה של מוסף היו אומרים "אחד הוא א-להינו" וכו' (כל הפיוט של הקדושה כתוב בדרך השירשור). בשבתות מיוחדות היו מוסיפים, בחלק מהקהילות, אחרי "אני ה' א-להיכם" פיוט קצר שהתחיל במילה "א-להיכם".
אחרי קדיש "תתקבל" היו אומרים "אין כא-לוהינו" ואחריה קדיש דרבנן.
בקידוש היו אומרים את פרשת "ושמרו בני ישראל" (שמות ל"א ט"ז – י"ז) ואת כל הדיבר של שבת בפרשת יתרו.
בסידור "שפת אמת", אחרי הקידוש של שבת בבוקר מופיעה הברכה לחולה שנאמרת בשבת: "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא ושבתו בשלום", וכן ניחום אבלים בשבת: "שבת היא מלנחם ונחמה קרובה לבוא ושבתו בשלום".
אחרי התפילה אכלו "ארוחת בקר", בדרך כלל חלבית, כך שארוחת הצהרים היוותה את הסעודה השלישית. היתה הקפדה לא לאכול בבית הכנסת, ולכן בעלי שמחה לא ערכו "קידוש" בבית הכנסת, אלא היו עושים קבלת פנים צנועה בביתם במשך הבוקר.
בין חלב לבשר המתינו חצי שעה ובין בשר לחלב שלוש או ארבע שעות.

מנחה בשבת.
לפני "אשרי" פרשת קרבן התמיד.
כל העולים לתורה ומכובדים במצוות אחרות מתעטפים בטלית, ומסירים אותה רק אחרי גמר הקדושה.
היה מקובל שיציאתה הראשונה של יולדת מהבית היתה לבית כנסת. בקהילות רבות היולדת באה לתפילת מנחה, ובאחרות בבוקר. כך או כך הבעל היה "חיוב" בעליה לתורה.
בשבת "שובה" ובשבת הגדול, בהן היה הרב נושא דרשה, היה מקובל להעלות אותו לתורה.
בתפילת העמידה אומרים "שים שלום".
אחרי קדיש תתקבל אומרים בשבתות החורף (שבת "בראשית" עד שבת הגדול) פרק ק"ד בתהילים "ברכי נפשי" ואת כל שירי המעלות (פרקים ק"כ עד קל"ד בתהילים). בשבתות הקיץ (אחרי פסח ועד ראש השנה) היו אומרים ארבעה מחזורים של פרקי אבות. (היו קהילות בהן אמרו רק שלושה מחזורים, עד ראש חודש אלול, ובאחרות רק שני מחזורים, עד י"ז בתמוז).
אחרי תפילת מנחה קטנה היה ניתן שיעור בבית הכנסת בפרשת השבוע או תנ"ך (הפטרה) עד תפילת ערבית.

מוצאי שבת.
לפני תפילת ערבית היו שרים מזמור קמ"ד בתהילים "לדוד ברוך ה'", ואחריו מזמור ס"ז "למנצח בנגינות".
"והוא רחום" היה נאמר בניגון, כדי לדחות את צאת השבת. במוצאי שבת של אמירת סליחות הוא נאמר בניגון של ימים נוראים.
אחרי קדיש תתקבל היו אומרים את פסוקי הברכה "ויתן לך". הדלקת נר חנוכה היתה נעשית לפני "ויתן לך" וכן ספירת העומר.
אחרי "ויתן לך" היו מבדילים על הכוס, וילדים היו שותים את היין. היה מקובל שאת ה"ההבדלה" היה אומר בעל התפילה הקבוע של שבת, כדי שיקבל את שכרו על ה"הבדלה" ולא על תפילת השבת. אחרי ההבדלה היו אומרים מזמור קכ"ח בתהילים "שיר המעלות אשרי כל ירא ה'".
לא היו חוזרים על "ברכו" בסוף התפילה.
בבתים רבים ברכו את הילדים גם במוצאי שבת.
בהבדלה לא היו אומרים את שני הפסוקים "ה' צב-אות אשרי אדם בטח בך: (תהילים פ"ד י"ג) ה' הושיעה המלך יעננו ביום-קראנו: (שם כ' י') ". היו ממלאים את הכוס כדי שהיין יגלוש, סגולה לשפע. בבתים רבים היתה צלחת מיוחדת להבדלה. את הנר היה מחזיק צעיר הילדים בבית, והחזקת הנר גבוה נחשבה לסגולה לבן זוג בעל קומה.
מיין ההבדלה היו שותים רק זכרים. לבנות היו מסבירים ששתייה מיין ההבדלה גורמת לצמיחת שפם, ואילו לבנות בוגרות יותר היו אומרים שאישה ששתתה מיין ההבדלה היתה מקשה ללדת.
את נר ההבדלה היו מכבים בעזרת היין. מיין זה היו מעבירים על המצח, סגולה לזיכרון. אחר כך היו מעבירים שלוש פעמים על העיניים תוך אמירת המשפט "מצות ה' ברה מאירת עינים" (תהילים י"ט ט') בכל פעם - סגולה לראייה טובה, אחר כך על הדופק – סגולה להצלחה בעבודת ידיים, והיו גם שהכניסו טיפה לכיס כדי ש "כספינו יירבה כחול".
אחרי הבדלה היו שרים "המבדיל" ו "אליהו הנביא", הפזמון החוזר בלבד.

חודש אלול
בקהילות רבות נהגו בחודש אלול לאחר תקיעת השופר, בסוף תפילת שחרית, לומר את מזמור כ"ז בתהילים "לדוד, ה' אורי וישעי". היו קהילות בהן אמרו את המזמור גם בתפילת ערבית. בקהילות אחרות היו תוקעים בשופר גם במנחה ואחר כך אמרו "לדוד ה'". את המזמור אמרו עד הושענא רבה, ובקהילות אחרות עד שמיני עצרת, והיו מנהגים שונים מתי בדיוק הפסיקו לאומרו (בשחרית או בערבית).
סליחות החלו לומר ביום ראשון שלפני ראש השנה, ובקהילות רבות אמרו סליחות במוצאי שבת פר' ניצבים-וילך. אם ראש השנה היה חל בימים שני או שלישי היו מקדימים את הסליחות ליום ראשון בשבוע שלפני כן (מוצאי שבת פר' נצבים).
שליח הציבור בסליחות התפלל את כל תפילות היום, כולל ערבית שלפניו, ובקהילות רבות היה דוחה אף בעל יום זיכרון.
בסליחות היו פותחים את הארון באמירת ה"פזמון", אך לא באמירת "שמע קולנו".
בערב ראש השנה היו קהילות שאמרו סליחות בלילה (ליל "זכור ברית"). בסליחות אמרו תחנון, אך לא בתפילה.

ראש השנה ועשרת ימי תשובה
לקראת חודש תשרי וכן חודש ניסן היה מתפרסם לוח זמנים מדויק לכל התפילות, וכן רשימת הסליחות שאמרו בתפילות השונות ביום הכיפורים. התרת נדרים היו עושים בערב ראש השנה או בערב יום הכיפורים.
בבית הכנסת תלו פרוכת לבנה וכל ספרי התורה הולבשו בלבן, וכל הכיסויים היו לבנים, כולל מקומות המתפללים, עד מוצאי יום כיפור. המתפללים חבשו כיפות לבנות, וגם הנשים הקפידו לבוא בבגדי לבן.
בליל ראש השנה ובליל יום הכיפורים היה עובר לפני התיבה בעל המוסף שלמחרת.
אחרי ברכת "השכיבנו" היו אומרים את שני הפסוקים "תקעו בחדש שופר" וכו' (תהילים פ"א ד' – ה').
בתפילת "אבינו מלכנו" נאמרה כל שורה על ידי שליח הציבור בקול, והקהל היה עונה אחריו. השורה האחרונה "כי אין בנו מעשים" נאמרה בלחש.
לא אמרו מזמור כ"ד "לדוד מזמור".
אחרי התפילה היו שרים "יגדל" בניגון מיוחד לימים הנוראים.
בסעודה היו אוכלים תפוח טבול בדבש, ולא היו אוכלים מאכלים מלוחים או חריפים.
בראש השנה היו משכימים לתפילה. כל המתפללים לבשו קיטל (סַרְגֶנֶס), והיו שהקפידו ללבוש אף טלית שכולה לבנה. אבֵל בי"ב חודש וכן חתן בשנתו הראשונה לא היו לובשים קיטל. בעטיפת הטלית לפני "ברוך שאמר" היו בעלי התפילה, לפי הסדר, אומרים את הברכה בקול רם. הש"ץ היה מתחיל לשיר "המלך יושב על כסא", בלי ה"א הידיעה, במקום ישיבתו, ומתקדם תוך כדי הניגון אל התיבה. ב"שוכן עד" היו משנים את הסדר כמנהג ספרד כדי ליצור את ראשי התיבות "יצחק" ו "רבקה".
אם חל יום ראשון של ראש השנה בשבת היו מחליפים ואומרים חלק הפיוטים, גם במוסף, של יום שני, וביום השני של יום ראשון.
אחרי תפילת שחרית ומנחה היו אומרים "אבינו מלכנו", אבל לא בשבת.
הוצאת ספרי התורה היתה נאמרת על ידי חזן המוסף. שלוש עשרה מידות היה הש"ץ מנגן פעמיים, ובפעם השלישית היה הקהל מצטרף. בעליה לתורה העלו את בעלי התפילה ואת בעל התקיעה. היו קהילות שהעלו גם חתן בשנתו הראשונה, שכן, בדרך כלל, העלו בימים נוראים רק אנשים נשואים לתורה.
קריאה בתורה בניגון של ימים נוראים, וכן העולים היו מברכים בניגון של ימים נוראים. ההפטרה היתה נאמרת בניגון רגיל.
באמירת "מי שברך" היו מוסיפים "בעבור שעלה לכבוד המקום, לכבוד התורה ולכבוד יום הדין", ובסוף היו מוסיפים "ויכתבהו (ביום כיפור "ויחתמהו") לחיים טובים בזה יום הדין".
הקפידו לא לאכול לפני התקיעות.
בתקיעות, בעל התקיעה היה עומד על הבימה כשלצידו עמד הרב, ובהיעדרו אחד מחשובי הקהל, שהם היו מקריאים לפני התוקע את סדר התקיעות.
השופר היה מכוסה במפית לבנה עד אמירת הברכות. בגמר התקיעות שוב היו מכסים את השופר עד סדר התקיעות הבא. תקעו תקיעה גדולה גם בסוף תקיעות דמיושב.
אחרי התקיעות היה המקריא שר את הפסוקים "אשרי העם יודעי תרועה" (תהילים פ"ט ט"ז – י"ח), וממשיך באותו ניגון "אשרי יושבי ביתך". גם נשים היו כורעות בתפילת "עלינו" ובעבודה.
לתפילת מוסף היו שמים עמוד (סטנדר) נוסף לחזן, והיו מסירים אותו לפני הכריעות, כדי שהש"ץ לא יצטרך לזוז ממקומו בזמן הכריעות, ושני גבאים היו תומכים בו, ועוזרים לו להתרומם. כשהיה הש"ץ מגיע ל"ככל המונם" היה עוצר, וכל הקהל היה כורע ואומר בלחש "ואנחנו כורעים", וכשהקהל היה קם היה הש"ץ חוזר על "ואנחנו כורעים", והיה כורע וקם וממשיך בלחש, ואחר כך אומר בקול "הוא א-לוהינו אין עוד", והקהל עונה בקול רם "אמת".
היו תוקעים בחזרת הש"ץ אחרי הברכה של מלכויות, שופרות וזכרונות.
בברכת העבודה היו אומרים "ותערב עליך עתירתנו" והכוהנים היו עולים לדוכן. הש"ץ היה מכריז "כוהנים" והקהל היה עונה "עם קדושך כאמור". לא היו נושאים כפיים בשבת.
בסוף התפילה היו תוקעים שלושים קולות, ולפני עלינו משלימים למאה קולות.
מאחר שאימהות לילדים קטנים לא באו לבית הכנסת, הנהיגו תקיעות מיחדות לנשים, בדרך כלל אחרי הצהרים, לפני תפילת המנחה, ותקעו להן שלושים קולות, כאשר אחת הנשים היתה מברכת.
אחרי תפילת המנחה של יום ראשון (ואם חל בשבת – של יום שני) היו אומרים "תשליך" בנוסחו הקצר, שלושת הפסוקים האחרונים בספר מיכה "מי א-ל כמוך" וכו' ויש משלבים אחרי הפסוק השני גם את המשפט "וכל חטאת עמך בית ישראל תשליך במקום אשר לא יזכרו ולא יפקדו ולא יעלו על לב לעולם".
בליל שני היו מאחרים את זמן התפילה לזמן מוצאי שבת.
בקידוש בליל שני וכן בתקיעת שופר ביום השני (אם היום הראשון לא חל בשבת) היו שמים ליד הש"ץ / בעל התקיעה פרי חדש, כדי לצאת מספק בברכת "שהחיינו".
בשחרית של יום שני היו מרבים בפיוטים, ובמוסף היו ממעטים בהם.
בעשרת ימי תשובה היו מרבים בסליחות. בערב יום הכיפורים היו מרבים במיוחד, אך היו מקצרים בסיום, ומסיימים ב"הרחמים והסליחות", אלא אם חל ביום ששי, שאז היו אומרים גם את הסליחות שבסיום, כדי לפצות על השבת, בה לא אמרו סליחות.
בעשרת ימי תשובה היו אומרים "אבינו מלכנו" בתפילת שחרית ובמנחה, למעט מנחה בערב שבת. בשחרית של ערב יום כיפור אמרו "אבינו מלכנו" רק אם חל ביום שישי, מאחר שביום כיפור שחל בשבת אמרו "אבינו מלכנו" בתפילת נעילה בלבד.
בשבת "שובה" היה הרב דורש. במנחה לא אמרו את פסוקי "צדקתך".
בערב יום הכיפורים היו עושים "כפרות" על תרנגול או דגים או כסף לצדקה. היו מתפללים מנחה גדולה.
באותו היום היו מרבים באכילה ועושים סעודות של חג.

יום הכיפורים
לפני כניסת החג היו מברכים את הילדים בברכה ארוכה מיוחדת ליום זה.
בערב יום הכיפורים הנשים היו מברכות על הנרות גם ברכת שהחיינו. היו מדליקים נר אחד נוסף, שעליו היו מבדילים במוצאי יום הכיפורים.
תפילת "כל נדרי" היו מקדימים לפני השקיעה כדי שיוכלו לברך על עטיפת הטלית. היו לובשים גם בערב את הקיטל.
היה מקובל שהש"ץ היה מברך בקול "להתעטף בציצית", ואחריו היו מברכים בקול לפי סדר כל בעלי התפילה של אותו היום. נוהג זה היה חוזר גם בבוקר.
בקריאת שמע היו אומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" כל הקהל בקול, וכן בתפילת שחרית.
אחרי ברכת "השכיבנו" היו אומרים את הפסוק "כי-ביום הזה" וכו' (ויקרא ט"ז ל').
הוידוי הקצר "אשמנו, בגדנו" אומר כל הציבור ביחד במנגינה.
אחרי תפילת ערבית והפיוטים אמירת שיר הייחוד לכל הימים ושיר הכבוד, חזן וקהל, לסירוגין. היו נוהגים לכבד מתפללים מהקהל לומר את שיר הייחוד, אחד ליום.
התפילה ביום היתה מתנהלת ברציפות ללא הפסקות, והוויסות של הזמן נעשה בעזרת הסליחות שנאמרו בחזרת הש"ץ. הסליחות היו שונות מקהילה לקהילה, ומשנה לשנה. לוח הזמנים לימים הנוראים כלל גם רשימה של הסליחות שהיו אומרים. במחזור ליום הכיפורים מהדורת ד. גולדשמידט נכללו הסליחות לפי המנהגים השונים.
קריאה בתורה בניגון של ימים נוראים, וכן העולים היו מברכים בניגון של ימים נוראים. ההפטרה היתה נאמרת בניגון רגיל.
בסדר העבודה היה אחד מהקהל מנגן בקול "והכוהנים והעם" וכו', וכל הקהל היה כורע, ואחר כך הש"ץ היה חוזר וכורע אף הוא.
קריאת התורה למנחה וההפטרה היו בנגינה הרגילה.
קריאת ההפטרה בספר יונה ניתנה לאחד מחשובי הקהל.
בתפילת נעילה היו גומרים את ה"שמות" עם לילה, ואז תוקעים בשופר.
אחרי תפילת ערבית היו מקדשים את הלבנה.
למחרת יום הכיפורים היו מקדימים את תפילת שחרית, באופן סמלי, במספר דקות.

סוכות, שמיני עצרת ושמחת תורה
בסוכה תלו קישוטים גם מתחת לסכך. היו תולים בסוכה תמונות ופירות, בעיקר משבעה המינים, וכן בצָלים להזכיר "ובצל כנפיך תסתירני".
אחרי ברכת "השכיבנו" היו אומרים את הפסוק "וידבר משה את-מעדי ה'" וכו' (ויקרא כ"ג מ"ד), וכן בכל שלושת הרגלים.
היו משתדלים שלכל מתפלל יהיו ארבעה מינים משלו.
נטילת לולב היתה נעשית לפני הלל, והש"ץ היה מברך "על נטילת לולב" בקול רם.
"הודו" ו "אנא" שרים בניגון של סוכות (ניגון שהיה מותאם לנענועים), והיו מנענעים את הלולב בכל מילה לכיוון אחד למעט בשם ה'. ב "אנא" היו מנענעים בכל הברה.
הושענות היו אומרים אחרי חזרת הש"ץ ולפני קדיש תתקבל. היו פותחים את ארון הקודש ומוציאים ספר תורה אחד לבימה. בדרך כלל היו מכבדים בהוצאת הספר את אחד האבלים, שכן אבל לא משתתף בהקפות. בשבת היו פותחים את הארון, אך לא מוציאים ספר.
גם נשים היו מברכות על ארבעה המינים.
באמירת "מי שברך" היו מוסיפים "בעבור שעלה לכבוד המקום, לכבוד התורה ולכבוד הרגל", ובסוף היו מוסיפים "ויזכהו לעלות לרגל".
בחול המועד היו מניחים תפילין, וחולצים אותם לפני אמירת ההלל (ויש נוהגים לפני חצי הקדיש של מוסף או אחרי מוסף), וכן בחול המועד פסח.
את פסוקי "הודו" ו"אנא" בהלל היו מנגנים במנגינת החג, וכן בכל אחד משלושת הרגלים.
בקריאת התורה בחול המועד היו קוראים לכהן את הפרשה של היום הקודם, ללוי של היום הנוכחי, לשלישי של היום הבא ולרביעי שוב את היום הקודם והיום הנוכחי משום ספיקא דיומא. בשבת קראו למפטיר את היום הקודם והיום הנוכחי.
בברכת המזון היו מוסיפים "הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת", אך לא בחג ובשבת.
בשבת חול המועד היו קוראים את מגילת קוהלת בלי ברכה. אם יום ראשון של החג חל בשבת, היו קוראים בו את המגילה.
בליל הושענא רבה היו אומרים את סדר ה"תיקון" כשכל אחד מהקהל מתכבד בקטע אחר, ובאמירת תהילים היו אומרים פסוק בפסוק לסירוגין.
בבוקר משכימים להתפלל, וכמו בראש השנה כל בית הכנסת הוא לבן, וגם הש"ץ לובש קיטל. התפילה נאמרת בניגון של ימים נוראים, ובפסוקי דזמרה מוסיפים את המזמורים הנאמרים בשבתות ובימים טובים.
קריאה בתורה לכהן ביום "החמישי", ללוי "ביום השישי", לשלישי "ביום השביעי" ולרביעי "ביום השישי" ו"ביום השביעי". ב"מי שברך" מוסיפים "ויחתמהו בזה יום הדין".
ב"הושענות" היו מוציאים את כל ספרי התורה לבימה. היו קהילות בהן הוציאו שבעה ספרי תורה, ואחרי כל הקפה היו מחזירים ספר אחד לארון.
בהושענא רבה היו דואגים שלכל בן משפחה תהיה אגודת ערבות לחיבוט. האגודה היתה מורכבת מחמישה או שלושה בדי ערבה אגודים במינם או בעלה מהלולב. חבטת הערבות אחרי שאמרו שלוש פעמים "קול מבשר".
בשמיני עצרת היו קהילות שאמרו אחרי הקריאה בתורה את תפילת "יזכור". בקהילות אחרות היה קיים המעמד של "מתנת יד" – על שם הפסוק "איש כמתנת ידו" (דברים ט"ז י"ז) – הרב או אחד מחשובי הקהל היה עובר בין המתפללים עם ספר תורה בידו ואומר לכל אחד "מי שברך...בעבור שיתן מתנת ידו" כעין ה"מי שברך" שנאמר לעולה לתורה.
תפילת הגשם בשמיני עצרת נאמרה בחזרת הש"ץ. אחרי הקריאה בתורה הש"ץ היה לובש קיטל, ואת ארון הקודש כיסו בפרוכת לבנה, וכן כיסו בלבן את עמוד התפילה ואת השולחן על הבימה. חצי הקדיש לפני תפילת מוסף נאמר בניגון של ימים נוראים ואחר כך הש"ץ או הגבאי היו מכריזים "משיב הרוח ומוריד הגשם". חזרת הש"ץ הייתה נאמרת בניגון של ימים נוראים, עד "מכלכל חיים", שם היו חוזרים לניגון של יום טוב.
בליל שמחת תורה, אחרי הקידוש, היו עושים שבע הקפות עם כל ספרי התורה. בהקפות היו מכבדים בראשונה את בעל התפילה, את הרב ואת חתן התורה (בדרך כלל היה זה הרב) ואת חתן בראשית ואחריהם הכוהנים, הלוויים ואת חשובי הקהל. סידור דומה היה בהקפות של הבוקר. בקהילות מסודרות המתפללים קבלו הודעה מוקדמת על הכיבוד, והם נדרשו להופיע בלבוש חגיגי (פראק וצילינדר). בערב אמרו את סדר הוצאת ספרי התורה, הביאו אותם לבימה, שרו פיוט אחד או שניים, ואחר כך אמרו את סדר הכנסת ספרי התורה, אך לא קראו בתורה. לילדים חילקו ממתקים כדי לשתף אותם בשמחה.
פסוקי "אתה הראת לדעת" נאמרו על ידי הש"ץ והקהל פסוק בפסוק (ולא לסירוגין כנהוג באשכנז בדרך כלל). בסיום התפילה, וכן בבקר אחרי מוסף, היה הש"ץ שר את ה "קדיש תתקבל", ומשלב בו את כל מנגינות השנה, ולכן כונה הקדיש "קדיש השנה" (Jahres Kaddish).
בבקר אחרי ההקפות, כאמור, היו קוראים בתורה. בדרך כלל היו משתדלים לצמצם את מספר הקריאות, וכדי שכל המתפללים יעלו לתורה היו מעלים אותם בקבוצות. כך, למשל, היו מכריזים "יעמוד פלוני בן פלוני הכהן עם כל הכהנים", יעמוד פלוני בן פלוני הלוי עם כל הלויים" וגם את הישראלים היו מעלים בקבוצות (לפי שורות או כל סידור אחר).
לעליה האחרונה (לפני החתנים) היו מעלים עם העולה (בדרך כלל השמש או אחד הגבאים) את כל הנערים עד גיל בר-מצווה, וכל הנערים היו אומרים את הברכות יחד עם העולה. בסיום הקריאה היו קוראים יחד עם הנערים את הפסוק בפרשת ויחי "המלאך הגאל אתי מכל רע" (בראשית מ"ח ט"ז) בניגון של טעמי המקרא. בסיום הקריאה והברכה היו עושים "מי שברך" לכל הנערים, ונוקבים בשמו ובשם אביו של כל ילד.
לפני קריאת החתנים לתורה היה הש"ץ אומר את ה"רשות" בניגון המקובל, והקהל היה פורש טליתות לחופה ממקום מושבו של החתן עד הבימה.
לחתן תורה נקבע בדרך כלל הרב של הקהילה, ולחתן בראשית היו קובעים אחד מחשובי הקהל, אבל כיבוד זה ניתן רק פעם אחת. קריאת "מעונה" בניגון של ימים נוראים.
אחרי התפילה היו המתפללים הולכים למעונו של חתן התורה לברך אותו. בשבת בראשית העלו את חתן בראשית לתורה, והיו הולכים למעונו של חתן בראשית.

חודש מרחשוון
בשבת הראשונה אחרי ראש חודש מרחשוון ואחרי ראש חודש אייר, לפני הכנסת ספר התורה, היה הש"ץ אומר "מי שברך" לכל מי שיצום שני, חמישי ושני. בשלושת הימים האלה אמרו סליחות, והיו אנשים שצמו יום שלם או חצי יום.
שאילת הגשמים "ותן טל ומטר לברכה" בברכת השנים נאמרה החל ביום השישים אחרי התקופה. היות והתקופה נקבעת לפי לוח השמש, נזקקו ללוח הכללי לקביעת מועד התחלת השאלה, והוא היה היום ה – 5 או ה – 6 בחודש דצמבר.
בתפילת המנחה של ערב ראש חודש כיסליו (כ"ט במרחשוון) אמרו תפילת יום כיפור קטן. היו גם אנשים שצמו יום שלם או חצי יום. תפילה זו נאמרה בכל ערב ראש חודש, אך לא בימים שלא אמרו בהם תחנון. (התפילה לא נאמרה בערבי ראש חודש תשרי, מרחשוון, טבת ואייר). אם ראש חודש היה חל בימים שבת או ראשון היו מקדימים את התפילה ליום חמישי.

חנוכה
בליל ראשון של חנוכה קיימו תפילה חגיגית. את הנירות הדליק הש"ץ אחרי תפילת מנחה, ואחרי תפילת ערבית שרו "מעוז צור" (חמישה בתים בלבד). לפני תפילת העמידה הכריז השמש "על הנסים".
בסיום התפילה כיבו את הנירות, ובבקר לתפילת שחרית הדליקו אותם שנית.
בערב שבת היו מדליקים את הנירות בבית הכנסת לפני מנחה, ושרים "מעוז צור" אחרי תפילת ערבית. במקומות בהם היה נהוג שהרב דורש בלילי שבת, לא היתה דרשה בשבת זו כדי להספיק להגיע הביתה בעוד הנירות דולקים.
בבית הדליק כל בן זכר נירות, ובדרך כלל אבי המשפחה היה מדליק בשמן, ואילו הילדים הדליקו נירות.
נשים נהגו לא לעשות מלאכה במשך מחצית השעה מזמן הדלקת הנירות. עם הילדים היו משחקים בסביבון, בדרך כלל עם אגוזים. כללי המשחק היו כדלקמן:
היתה קופה משותפת ולתוכה תרם כל משתתף אגוז. היו מסובבים את הסביבון ולפי האותיות שהופיעו בחלק העליון של הסביבון נקבע "גורלו" של המשחֵק. אם הופיעה האות "נ" (ניכטס – לא כלום) עבר התור למשתתף הבא. האות "ג" (גאנץ – הכל) היה המשחֵק זוכה בכל הקופה, למעט אגוז אחד, וכל השאר המשתתפים היו מחויבים לתרום אגוז אחד. "ה" (האלב – מחצית) היה המשחֵק מקבל מחצית מתכולת הקופה. "ש" (סעצען – לשלם) על המשחֵק לתרום אגוז לקופה.
היו גם משחקי קלפים שונים בהם היו גם מבוגרים משחקים בחנוכה. כנראה ש"מנהג" זה התפתח מאותם מקרים בהם חג המולד (ניטל נאכט) חל בחנוכה. בלילה זה נהגו שלא ללמוד תורה, ושחקו בקלפים (בלע"ז "קרטן" –גימטריא של "שטן").
את תפילת "אדון עולם" ואת פסוקי "הודו" ו"אנא, בהלל היו מנגנים בניגון "מעוז צור". את הפסוקים שלאחר שירת הים "ועלו מושיעים" וכו' היו שרים בניגון של הפיוט לחנוכה "שנים זיתים".

שבט ואדר
בט"ו בשבט הרבו באכילת פירות, בעיקר פירות האילן משבעת המינים שנשתבחה בהן ארץ ישראל, והשתדלו שיהיה לפחות גם פרי אחד שבא מארץ ישראל.
בשבת פר' בשלח, היא "שבת שירה", היו קוראים את שירת הים בניגון מיוחד, והקהל היה עומד בשעת הקריאה. בבוקר היו מפזרים פירורי לחם לצפורים, וזאת על פי המדרש לפסוק "ויהי ביום השביעי יצאו מן-העם ללקט ולא מצאו" (שמות ט"ז כ"ז), שדתן ואבירם הטמינו ביום שישי מַן בשדה, כדי להראות לעם שגם בשבת יש מן, אך הציפורים אכלו אותו.
בשבת פר' יתרו קראו את עשרת הדברות בחלק מהקהילות בטעם עליון, אך ברוב הקהילות בטעם תחתון, והקהל עמד בשעת הקריאה.
לשבתות פר' שקלים והחודש, בהם אמרו פיוטים בתפילת המוסף, היה ניגון מיוחד בו סיימו את חזרת הש"ץ במוסף "תורת חיים" וכו'. היו קהילות בהן ניגנו גם את חצי הקדיש לפני תפילת העמידה של ערבית בניגון זה ואת חצי הקדיש לאחר הקריאה בתורה.
שבת שקלים היתה מיועדת לאיסוף תרומות להחזקת בית הכנסת – בדק הבית.
בקהילות מסוימות נקבע ערב ראש חודש אדר, בו גם אמרו תפילת יום כיפור קטן, כיום צום לחברי החברה קדישא. צום זה נקבע כדי לכפר על פגיעה אפשרית בכבוד המתים, תוך כדי העיסוק בקבורתם.
מנהג יפה היה בקהילת "אהבת תורה" בחיפה שבשבת "זכור" היה אחד מהקהל קונה לרב גלילה לספר ראשון, כדי שיוכל לעמוד על הבימה ליד ספר התורה בשעת קריאת פרשת זכור.
כדי שגם נשים תוכלנה לצאת ידי חובת מחיית זכר עמלק קראו את פרשת זכור פעם שנייה לפני או בזמן תפילת מנחה.
ז' באדר, יום פטירתו של משה רבינו, נקבע בקהילות רבות כיומה של ה"חברה קדישא", והיו עורכים בו סעודה לכל החברים.
בתענית אסתר היו מניחים קערות בבית הכנסת לאיסוף "מחצית השקל" ומעות פורים.
בקריאת התורה של מנחה בתענית אסתר היו קהילות בהן קראו את ה"קדמא ואזלא" במילים "אשר-אתה בקרבו" (שמות ל"ד י') בניגון של מגילת אסתר.
בליל פורים היו הילדים באים לבית הכנסת בתחפושת. לפני תפילת העמידה היה השמש או הגבאי מכריז "על הניסים".
בקריאת המגילה עמדו על הבימה שני גבאים מימינו ומשמואלו של הקורא כמו בקריאת התורה. בזמן הקריאה היו מכים את המן "מכות רכות", כדי לא להפריע למהלך הקריאה. לרבים מהקהל היו מגילות כשירות.
פסוקים שונים נקראו במנגינות מיוחדות. בניגון איכה נקראו המילים "וכלים מכלים שונים" (פרק א' ז'). "אשר הגלה מירושלים" וכו' כל הפסוק (פרק ב' ו'). "הרצים יצאו דחופים" וכו' שני הפסוקים (פרק ג' ט"ו – ד' א'). פסוק ג' בפרק ד' "ובכל-מדינה". המילים "וכאשר אבדתי אבדתי" בסוף פסוק ט"ז. חציו הראשון של פסוק ד' בפרק ז' "כי נמכרנו" וכו'. פסוק ו' בפרק ח' "כי איככה אוכל" וכו'.
כן נקראו בניגון שמח במיוחד פסוק ה' בפרק ב' "איש יהודי" וכו' על ידי הקהל, ובעל הקריאה היה חוזר עליהם. פסוק י"ז "ויאהב המלך את-אסתר" וכו'. פסוקים י' – י"א בפרק ו' "ויאמר המלך להמן" וכו'. פסוק י' בפרק ז' "ויתלו את-המן" וכו'. המנגינה של פסוק זה נחשבה גם למנגינה האופיינית של פורים (למשל, בברכת החודש של חודש אדר). פסוקים ט"ו – ט"ז בפרק ח' "ומרדכי יצא" וכו'. גם פסוקים אלה נאמרו על ידי הקהל ובעל הקריאה היה חוזר עליהם.
פסוק א' בפרק ו' "בלילה ההוא" היה נקרא בניגון של ימים נוראים, שכן לפי המסורת הוא היה ליל ראש השנה.
בירכו ברכת "שהחיינו" גם בקריאת המגילה של הבוקר, בגלל משלוח המנות וסעודת פורים.
בפורים התפללו מנחה גדולה, ולאחריה ערכו את הסעודה.

חודש ניסן ופסח
בשבת הגדול היו קוראים את ההפטרה "וערבה לה'" (מלאכי ג' ד' – עד סוף הספר). היו קהילות בהן קראו את ההפטרה הזאת רק כאשר ערב פסח חל בשבת. בשבת זו היה הרב דורש, כאשר עיקרה של הדרשה היה מוקדש להלכות החג, הלכה למעשה. בקהילות רבות התקיימו בימים שלפני החג גם שיעורים בהגדה של פסח.
הקהילות ארגנו הגעלה וליבון של כלים בהשגחת הרב או מי שמונה על ידו, אם כי השתדלו, עד כמה שאפשר, שתהיה מערכת כלים נפרדת לפסח. כלי זכוכית הכשירו על ידי השרייה במים במשך שלושה "מעת לעת" כאשר בכל יום היו מחליפים את המים.כן דאג הרב למכירת החמץ של חברי הקהילה.
ברוב הקהילות היה אחד מחברי הקהילה (ובדרך כלל היה זה אדם קבוע) מסיים לימוד של מסכת בש"ס בערב פסח, כדי לפטור את הבכורים מהצום של תענית בכורות.
כאשר ערב פסח היה חל בשבת, היו מקדימים את התפילה כדי לאפשר אכילת שלוש סעודות לפני סוף זמן אכילת חמץ.
היו מנהגים שונים באשר לתקופה בה נמנעו מאכילת מצה לפני פסח. היו שנהגו שלא לאכול מצות החל בפורים ואחרים החל בראש חודש ניסן.
לכל הדיעות הקפידו בערב החג שלא לאכול מצה, אך היו מקומות בהם אכלו תבשילים של מצה (כופתאות).
הקפידו לא לאכול אורז וקטניות בפסח (למעט בזמני חירום לפי היתר מיוחד). לא הקפידו על שמן קטניות.
לקראת ליל הסדר דאגו לשלוש מצות שמורות עבור קערת הסדר.
בליל הפסח לא אמרו בקהילות רבות הלל בבית הכנסת וכן לא קדשו.
שולחן הסדר נערך בצורה מפוארת ושמו עליו את כל כלי הכסף שהיו בבית. לכל אחד ממשתתפי הסדר היה גביע. על הקערה שמו עצם של בהמה צלויה באש זכר לקרבן פסח וביצה צלויה זכר לקרבן חגיגה. כמו-כן שמו על הקערה מרור, חרוסת ומי מלח לטיבול.
כאשר פסח היה חל ביום ראשון, או בליל הסדר השני כאשר פסח חל בשבת, היו מבדילים בקידוש לפי הסדר יין, קידוש, נר, הבדלה, זמן, ראשי תיבות יַקֶנְהַ"ז שפירושם בגרמנית ציד ארנבות (Jagen Hase), ולכן אנו מוצאים הגדות עתיקות בהן, בדף של הקידוש, יש איור של ציד ארנבות.
ב"ורחץ" היה רק עורך הסדר נוטל את ידיו. הבן, בדרך כלל הגדול, היה מביא לו כד, קערה ומגבת ונוטל לו את הידים. לכרפס היו אוכלים צנוניות או פטרוזיליה.
ב"יחץ" היו חוצים את המצה האמצעית בקערה, ועורך הסדר היה עוטף חצי אחד המיועד לאפיקומן במפית ו"מחביא" אותו. בשעה שכולם הלכו ליטול ידים לקראת הסעודה, היה אחד הילדים, בדרך כלל הצעיר שבהם, "גונב" את האפיקומן, ועורך הסדר היה נאלץ לפדות אותו תמורת מתנות לילדים.
מזמורי ההלל היו נאמרים פסוק בפסוק לסירוגין על ידי עורך הסדר והמשתתפים, ופסוקי "הודו" ו"אנא" היו נאמרים בשירה בניגון של פסח. בסוף הסדר היו שרים כל שיר במנגינה המיוחדת לו. את השיר "אדיר הוא" היו רגילים לשיר גם בשפה הגרמנית באותה מנגינה, ואכן בהגדות רבות הוא נדפס גם בגרמנית.
בליל הסדר היו מברכים איש את רעהו בברכה "Bauen Sie gut" – "תִבְנֶה טוב" על שם השיר "אדיר הוא – יבנה ביתו בקרוב" כברכה לבניין המקדש.
היו בתים בהם הקפידו שלא לאכול בפסח בשר עוף, מחשש שימצאו בקיבה גרעיני חיטה, ולכן אכלו בשר בקר בלבד.
מאחר שהלילה הוא "ליל שמורים" היו אומרים בקריאת שמע על המיטה רק את פרשת "שמע" וברכת "המפיל".
כמו תפילת גשם כך גם תפילת טל, שנאמרה ביום הראשון, נאמרה בחזרת הש"ץ. מאחר שבחוץ לארץ לא אמרו "מוריד הטל", היה השמש או הגבאי מכריז לפני התפילת העמידה "מכלכל חיים בחסד" כדי לומר לציבור שפסקו לומר "משיב הרוח".
בשבת חול המועד היו קוראים את מגילת שיר השירים בלי ברכה. אם יום ראשון של החג חל בשבת, היו קוראים בו את המגילה.
ביום השמיני של החג (יום טוב שני) שנוהג בחו"ל רק משום ספק, היו מקילים, וגם מי שאכל מצה שמורה בלבד, היה אוכל מצה רגילה.
הלילה של מוצאי החג היה מכונה Rumpelnacht "ליל ההעברה" על שם שבו היו מעבירים את כלי הפסח ומוציאים את כלי החמץ. גם את "ברכו" נגנו בערב הזה בניגון מיוחד - "ברכו של חמץ".

ספירת העומר
בספירת העומר היו אומרים "היום....לעומר". גם נשים היו סופרות את העומר. כדי לעודד את הילדים להקפיד על הספירה מידי ערב, היו אומרים להם שרק מי שספר את כל הימים במלואם זכאי לקבל עוגת גבינה בליל שבועות.
בימי הספירה הקפידו על מנהגי אבילות כמעט כמו בתקופת בין המצרים, וזאת כנראה לזכר גזירות תתנ"ו (1096) בזמן מסעי הצלב, שהיו בתקופה זו של השנה. בשבתות של תקופת הספירה היו שרים "לכה דודי" במנגינה מיוחדת.
מנין 33 ימי האבילות היה שונה. ברוב הקהילות נהגו אבילות מראש חודש אייר עד שלושת ימי ההגבלה, כלומר, ג' בסיון, כאשר בל"ג בעומר עצמו לא חלו מנהגי האבילות (ניתן היה להסתפר ולשאת נשים). בקהילות אחרות נהגו לכלול גם את ימי החג במנין הימים, ופסקו לגמרי בל"ג בעומר.

שבועות.
מראש חודש סיון פסקו לומר תחנון עד אחרי החג.
לקראת החג קשטו את בתי הכנסת ואת הבתים בירק ובפרחים, זכר למעמד הר סיני.
בליל שבועות היו ממתינים עם תפילת ערבית עד צאת הכוכבים לקיים "שבע שבתות תמימות". סעודת ליל החג היתה מורכבת ממאכלי חלב, כאשר גולת הכותרת היתה עוגת הגבינה.
בלילה היו ערים ולומדים לפי סדר ה"תיקון", ומשכימים בבקר לתפילת שחרית. לפני קריאת התורה של היום השני היו קוראים את מגילת רות בלא ברכה.
את ה"אקדמות" היו אומרים בניגון מיוחד שליח הציבור והקהל לסירוגין, אחרי קריאת הפסוק הראשון לכהן, וממשיכים אחר כך בקריאה. עשרת הדברות נקראו בטעם עליון.
אחרי קריאת התורה של יום טוב שני היו אומרים את ה"מי שברך" של מתנת-יד כמו בשמיני עצרת.

בין המצרים.
בברכת החודש של חודש תמוז היו מנגנים את "לששון ולשמחה" וכו' במנגינה של בין המצרים, ובברכת החודש של מנחם אב במנגינה של "אלי ציון".
החל בשבעה עשר בתמוז נוהגים מנהגי אבלות. בימי בין המצרים נגנו בניגון "איכה" ו / או הקינות את החלקים הבאים בתפילה: הפסוק "ישמחו השמים" (דברי הימים א' ט"ז ל"א) בשתי היקרויותיו, הפסוקים בהם מוזכרת המילה "ירושלם" במזמור קמ"ז (הללויה כי-טוב זמרה, פסוקים ב' וי"ב), בתפילת העמידה את הברכה "בונה ברחמיו ירושלם" וכן תפילת "שומר ישראל".
בלילות שבת היו שרים "לכה דודי" במנגינת אבל, ובליל שבת חזון בניגון של "איכה".
מראש חודש מנחם אב היו מרבים באבילות ונמנעים משתיית יין ומאכילת בשר, אלא בסעודת מצווה. היו נמנעים גם מרחיצה בים ומטיולים משום פורענות.
הפטרת "חזון ישעיהו" נאמרה על ידי הרב בניגון של "איכה" מחוץ לפסוקי הנחמה שבה.
בערב תשעה באב אחרי חצות היו נמנעים ללמוד תורה, אלא בדברים המותרים. היו מתפללים מנחה גדולה. בסעודה המפסקת היו אוכלים ביצה קשה כסימן לאבילות, והיו אוכלים אותה בחליצת נעלים וישובים על הארץ.
בליל תשעה באב היו מסירים את הפרוכת (היו קהילות בהן תלו פרוכת שחורה) ואת כל המפות בבית הכנסת. שליח הציבור לא היה מתעטף בטלית, והיה מתפלל ללא ניגון. כל הקהל היה יושב על הארץ או על כסאות נמוכים.
אחרי תפילת העמידה היו קוראים את מגילת איכה בלא ברכה. את הפסוק "השיבנו ה' אליך" היה הקהל אומר בקול.
בערב נאמרו כל הקינות על ידי הש"ץ בקול.
בתפילת שחרית לא התעטפו בטלית, גם לא הש"ץ, וכן לא הניחו תפילין.
קריאת התורה בבקר היתה ללא טעמים, וההפטרה נקראה בניגון "איכה" חוץ מפסוקי הנחמה.
כל הקינות נאמרו בקול, וחילקו את אמירת הקינות בין המתפללים. קינת "ארזי הלבנון" היתה שמורה לרב. גם קינת "ציון הלוא תשאלי" של ר' יהודה הלוי היתה נאמרת על ידי הרב או אחד מחשובי הקהל.
בתפילת מנחה התעטפו בטלית, הניחו תפילין וישבו על מושבים רגילים. היו קהילות בהן נהגו לקרוא לתורה במנחה את אותם הקרואים של הבקר, כפיצוי שנקראו לקריאה של פורענות.
במוצאי תשעה באב היו מקדשים את הלבנה.

קבורה ואבילות
חברי ה"חברה קדישא" היו מטפלים בכל הקשור לנפטר. הם דאגו להיות עם הגוסס ולומר אתו את הוידוי. הם דאגו לשמירה על המת עד הקבורה, לתכריכים, לטהרה, לארון קבורה וכמובן לסדרי הקבורה עצמה.
בקהילת סיגבורג היה נהוג שהכוהנים היו מכינים את ארונות הקבורה, היות שפעולה זו לא היתה קשורה במגע עם הנפטר. בכל "חברה קדישא" היתה קופת צדקה שדאגה לנצרכים.
לסעודת ההבראה היו השכנים מביאים אוכל, והיו אוכלים ביצה קשה לאות אבל, ובמשך כל ימי ה"שבעה" היו שולחים אוכל לבית האבלים.
אנשי ה"חברה קדישא" היו דואגים לקיום מנין בבית האבל לשלושת תפילות היום. במידת האפשר היו יושבים בחדר בו נפטר המנוח.
את המציבה היו מקימים ביום השנה הראשון. המציבות היו מאונכות.
ביום הזיכרון היו מברכים את האבל בברכת "עד ביאת הגואל".
בזמן ה"שבעה" לא היו מגישים כיבוד למנחמים.
בזמן ה"שבעה" היו מכסים את כל המראות והתמונות, והקפידו במיוחד לא לגלות תמונות של הנפטר/ת.